אַךְ רִבִּי עֲקִיבָא לֹא הִצְטַעֵר וְלֹא דָאַג. הוּא נָהַג תָּמִיד לוֹמַר: 'כׇּל־מָה שֶׁהַשֵּׁם עוֹשֶׂה – לְטוֹבָה הוּא עוֹשֶׂה!'. גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים לָנוּ רָעִים, תָּמִיד נִזְכּוֹר שֶׁרַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְנַהֵל אֶת־הָעוֹלָם, וְהוּא יוֹדֵעַ מָה בֶּֽאֱמֶת טוֹב. יָצָא רִבִּי עֲקִיבָא מֵהָעִיר, וּפָנָה אֶל־הַשָּׂדֶה הַסָּמוּךְ, שָׁם יֵאָלֵץ לְהַֽעֲבִיר אֶת־הַלַּיְלָה הַקָּרוֹב. הוּא יָרַד מֵהַֽחֲמוֹר, מָשַׁךְ אוֹתוֹ אַֽחֲרָיו לְתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְקָשַׁר אוֹתוֹ הֵיטֵב לָעֵץ שֶׁעָמַד שָׁם. גַּם אֶת־הַתַּרְנְגוֹל הוֹצִיא בִּזְהִירוּת מֵהַסַּל בּוֹ הָיָה מֻנָּח, וְקָשַׁר אֶת־רַגְלוֹ בַּחוּט. לְאַחַר מִכֵּן פָּתַח אֶת־תַּרְמִילוֹ, הוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֶת־הַנֵּר, הִנִּיחַ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׁשִׁית קְטַנָּה, וְהִדְלִיק אוֹתוֹ. כָּעֵת, סוֹף־סוֹף, נִהְיֶה מְעַט אוֹר. רִבִּי עֲקִיבָא נֶֽעֱמַד לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית, וּלְאַחַר שֶׁסִּיֵּים, הוֹצִיא מֵהַתַּרְמִיל אֶת־מְגִלּוֹת הַקְּלָף הַקְּדוֹשׁוֹת. הוּא הִתְיַשֵּׁב עַל מַחְצֶֽלֶת קַשׁ קְטַנָּה שֶׁפָּרַשׂ עַל־הַקַּרְקַע, וְהֵחֵל לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה וּבִנְעִימוּת. כַּֽעֲבוֹר מִסְפַּר רְגָעִים כְּבָר הָיָה כֻלּוֹ שָׁקוּעַ בַּסּוּגְיָה בָּהּ עָסַק, כְּאִלּוּ הוּא נִמְצָא בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ וְלוֹמֵד עִם תַּלְמִידָיו.

אַךְ לְפֶֽתַע פִּתְאוֹם… חוֹשֶׁךְ מֻחְלָט הִשְׂתָּרֵר. רוּחוֹת סוֹֽעֲרוֹת הוֹפִיעוּ בְּאוֹפֶן בִּלְתִּי צָפוּי, וְכִבּוּ בְּאַחַת אֶת־הַנֵּר הַבּוֹעֵר. כָּעֵת לֹא יָכוֹל הָיָה רִבִּי עֲקִיבָא לְהַמְשִׁיךְ וְלִלְמוֹד. אַךְ רִבִּי עֲקִיבָא לֹא נִבְהַל, וְלֹא דָאַג. הוּא רַק הֵרִים אֶת־עֵינָיו לַשָּׁמַֽיִם, וְחָזַר עַל סִיסְמָתוֹ: 'כׇּל־מָה שֶׁהַשֵּׁם עוֹשֶׂה – לְטוֹבָה הוּא עוֹשֶׂה!'. הֶחְזִיר רִבִּי עֲקִיבָא אֶת־הַמְּגִלּוֹת לְתַרְמִילוֹ, קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, נִשְׁכַּב עַל הַמַּחְצֶֽלֶת, וְעָצַם אֶת־עֵינָיו לִמְנוּחַת הַלַּיְלָה. רְגָעִים סְפוּרִים עָֽבְרוּ, וּפִתְאוֹם… נִשְׁמַע קוֹל צִוְחַת תַּרְנְגוֹלֶת מְבוֹהֶֽלֶת… חָתוּל גָּדוֹל הֵגִיחַ מִבֵּין הַשִּׂיחִים, קָפַץ עַל הַתַּרְנְגוֹל הַמִּסְכֵּן, וְטָרַף אוֹתוֹ! כָּעֵת לֹא יִהְיֶה לַצַּדִּיק אֶת־הַתַּרְנְגוֹל שֶׁיְּסַיֵּיעַ לוֹ לְהִתְעוֹרֵר. אַךְ רִבִּי עֲקִיבָא לֹא חָשַׁשׁ וְלֹא דָאַג. הוּא הִזְכִּיר לְעַצְמוֹ שׁוּב וָשׁוּב: 'כׇּל־מָה שֶׁהַשֵּׁם עוֹשֶׂה – לְטוֹבָה הוּא עוֹשֶׂה!'. נִשְׁכַּב שׁוּב רִבִּי עֲקִיבָא וְנִסָּה לְהֵרָדֵם שֵׁנִית. הוּא מֻכְרָח לִישׁוֹן לְפָחוֹת כַּמָּה שָׁעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כֹּחַ לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם שֶׁל מָחָר. אַךְ לֹא חָלַף זְמַן רַב מֵאָז נִרְדַּם, כְּשֶׁלְּפֶֽתַע… קוֹלוֹת אֲחֵרִים פִּלְּחוּ אֶת־הַדְּמָמָה. אַרְיֵה אֵימְתָנִי, יָצָא בְּשֶֽׁקֶט מֵהַיַּֽעַר הַסָּמוּךְ, הִתְקָרֵב אַט אַט אֶל־הַֽחֲמוֹר מֵֽאֲחוֹרָיו, וְאָז הִתְנַפֵּל עָלָיו וְטָרַף אוֹתוֹ בְּשִׁנָּיו, כְּשֶׁהוּא גוֹרֵר אוֹתוֹ עִמּוֹ אֶל־הַיָּעַר. כָּעֵת יֵאָלֵץ רִבִּי עֲקִיבָא לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ בְּרַגְלָיו, לְלֹא חֲמוֹר לִרְכֹּב עָלָיו. אַךְ רִבִּי עֲקִיבָא, גַּם הַפַּֽעַם, לֹא נִבְהַל וְלֹא דָאַג. הוּא רַק חָזַר וְאָמַר לְעַצְמוֹ: 'כׇּל־מָה שֶׁהַשֵּׁם עוֹשֶׂה – לְטוֹבָה הוּא עוֹשֶׂה!'. גַּם אִם כָּעֵת אֵין לִי נֵר, תַּרְנְגוֹל וַֽחֲמוֹר, הֲרֵי הַשֵּׁם הוּא זֶה שֶׁמְּנַהֵל אֶת־הָעוֹלָם, וְאִם כֵּן, הַכֹּל בְּוַדַּאי לְטוֹבָה!